הסוד של הכותבים הטובים

מהו הסוד של הכותבים הטובים?
כשתלמידים שלי אומרים לי שהם מחכים למוזה כדי לכתוב, אני מצטטת להם את דבריו של פטר דה פריס על הכתיבה: "אני כותב כאשר יש לי השראה, ואני דואג לכך שתהיה לי השראה בכל בוקר בשעה תשע".
רבים טועים לחשוב שכישרון ומוזה, הם המרכיבים החשובים ביותר ליצירה. אולם המרכיב החשוב ביותר הוא משמעת כתיבה, יכולת התמדה.
כשאני חושבת על התמדה ומשמעת כתיבה, הדימוי הראשון שעולה בראשי הוא ריצת מרתון. יותר נכון לומר, אני חושבת על הקילומטר השלישי בריצת מרתון.
את שני הקילומטרים הראשונים, רובנו צולחים בקלות. ההתלהבות של ההתחלה, החזון, האופטימיות, הראשוניות, כל אלו הם הדלק שמאפשר לתת ספרינט בנקודת הזינוק.
גם קהל המריעים העומד בצידי הדרך בתחילת המרוץ, מהווה תמריץ רציני.
המעודדים, המשלהבים, המריעים, כל אלו שאמרו לכם אי פעם שיש לכם כישרון כתיבה- מספקים את כל הסיבות לצאת באופטימיות למרוץ.
אבל אז מגיע הקילומטר השלישי של המרתון, ובקילומטר השלישי, קורה משהו. בקילומטר השלישי, זה אתה עם עצמך, כבר אין כמעט קהל בצידי הדרך ופחות שמים לב לנוף. בקילומטר השלישי כבר מבינים שכדי לצלוח את המרוץ עד הסוף, לא מספיקה יכולת זינוק מרשימה. צריך עוד מרכיב, צריך סיבולת, יכולת התמדה, אני קוראת לזה: סיבולת כתיבה.
וזה מה שחסר ללא מעט אנשים מוכשרים המתיישבים לכתוב. כל כך הרבה כותבים מוכשרים, נתקעים בקילומטר השלישי. הקילומטר השלישי כבר פחות מלהיב, הוא תובעני יותר, דורש העמקה, ירידה לפרטים, שיכתוב. למי יש כוח לזה כאשר הראש נמצא כבר בנקודת זינוק של מרוץ אחר, מלהיב יותר?
וכך מגיעים אליי כותבים עם המון התחלות מופלאות של סיפורים. אבל איפה ההמשך?
לא מעט יוצרים מוכשרים תופסים את יכולת ההתמדה כתכונה אפרורית, שאין בה תהילה או התרגשות. אין בה את הפנטזיה המשלהבת.
אתם יודעים מה? הכל נכון, אבל בסיבולת הכתיבה יש הבטחה. הבטחה להביא אתכם לקו הסיום. היש מרגש מזה?

אז איך מפתחים סיבולת כתיבה?
בחייכם, תשאירו משהו לסדנאות הכתיבה...