מעת : אירית שקד, מגע מלווה לתינוק ולהורה.
מחברת הספר: "למה תינוקות בוכים ? מדריך להורים (נ)בוכים" .
מלווה הורים ותינוקות מרגע הלידה בליווי אישי, סדנאות וקורסים. מדריכה לעיסוי תינוקות, מטפלת בליווי התפתחותי ומנחת קבוצות תמיכה לאמהות.
תינוק מגיח לאוויר העולם, כולנו מחכים ושמחים לשמוע את בכיו הראשון שיאשר לנו שהכל בסדר. מרגע הלידה בכי היא שפת התקשורת הראשונית האינסטקטיבית והפשוטה ביותר שמאפשרת לתינוק להביע את עצמו ואת צרכיו.
הבכי משרת צורך הישרדותי לפיו תינוק שלא יבכה עלול להישכח.
עם הזמן יכולת התקשורת של התינוק משתפרת, בשלב מאוחר יותר הוא ילמד להביע את עצמו במלל. הבכי יהווה כלי חשוב ועוצמתי לביטוי ריגשי לאורך כל החיים.
לעתים קל לכם כהורים לאתר את המקור או את הסיבה לבכי ולעתים קשה יותר וזה מביא איתו תחושת חוסר אונים ותסכול רב.
באופן כללי, ניתן לחלק את בכיים של תינוקות לשני סוגים עיקריים:
1. בכי על רקע אי-נוחות ומילוי צרכים פיזיים: בכי זה מבקש התערבות של המטפל כגון הנקה, החזקה בידיים, תנועה, עשיית צרכים ועוד.
2. בכי כמנגנון לשחרור מתח ולחץ: תינוקות רבים יחוו פחד ולחץ לאחר לידה טראומטית, ניתוק מההורים, שהייה בסביבה חדשה ולא מוכרת ועוד. לעתים על התינוק לפרוק את רגשותיו כדי להגיע למצב של רגיעה.
חשוב להבין שהבכי הוא דרכם היחידה של התינוקות להביע מגוון שלם של צרכים (הן פיזיים והן רגשיים - מזון, טיפול, אהבה, מגע, תנועה, הגנה, תשומת לב, קרבה, מציצה וכדומה). רצונותיהם הם צורכיהם, הם אינם מנסים להערים או ליצור מניפולציה עליכם או על כל אדם אחר.
החברה שבה אנו חיים מעבירה בהורים מרגע הלידה מיתוסים הקשורים בחינוך הילדים ובגידולם, בלי לבסס אותם מבחינה מחקרית את ומבלי להבין את התוצאות "העיצות" הניתנות לטווח הארוך על התינוק ועל הוריו.
למשל, החשש שתינוקות שמוחזקים "על הידיים", נישאים לכל מקום, יונקים על-פי דרישה וישנים עם הוריהם בעת הצורך יגדלו להיות תינוקות תלותיים ומפונקים שלעולם לא יוכלו להיפטר מ"הרגלים רעים" אלה. כתוצאה מכך הורים רבים מרגישים תחת לחץ חברתי גדול ומעיק ובלבול רב שלא מאפשרים להם להתחבר לאינטואיציה ההורית והנכונה ממקום רגוע ובטוח.
משפטים כגון "הוא יתרגל להיות על הידיים כל הזמן", או "תנו לו לבכות, הבכי רק מפתח את הריאות" ואחרים מסוג זה גורמים לייסורי מצפון ולבלבול גם אצל הורים ותיקים. תחושות אלה נובעות מהפחד לטעות "ולשלם את המחיר" מאוחר יותר.
מחקרים מוכיחים כי דווקא ההפך הוא הנכון: לקראת סוף השנה הראשונה לחייהם, תינוקות שאימותיהם הגיבו לבכיים באופן מיידי בכו הרבה פחות מתינוקות שבכיים נותר ללא מענה זמן רב (Bowlby 1973; 1979; 1988).
תינוקות שנישאו בידי הוריהם שעות רבות ביממה וכל צורכיהם מולאו באופן מיידי יפחיתו בהדרגה את התלות שפיתחו בהוריהם, ילמדו להאמין בעצמם ולסמוך על יכולותיהם ויגדלו להיות ילדים עצמאים ומלאי ביטחון.
לעומתם, הורים אשר "דוחפים" את תינוקם לעצמאות בשלב מוקדם מדיי ואינם מאפשרים לו להיעזר בהם בתקופה שבה הוא עדיין "מתוכנת גנטית" להיות צמוד אליהם או למטפל אחר, מסתכנים בכך שהוא עלול דווקא לפתח תלות מתמשכת בהם.
מאחר שרוב התפתחות המוח האנושי נעשית אחרי הלידה, האירועים שאותם התינוק יחווה בשנים הראשונות יהיו בעלי משמעות לכל חייו.
מבחינה פיזית, ברוב המקרים התינוק יגדל ללא קשר לסגנון ההורות אותה יחווה – כל עוד יקבל מזון ושתייה. אולם התפתחותו המנטאלית והרגשית מושפעת מסוג הקשר שלו עם הדמות המטפלת הקרובה אליו ביותר שבה הוא תלוי לחלוטין, שכן תינוק אינו יכול לגדול לבד.
כשתינוק בוכה מציפים את גופו הורמונים המופרשים בעתות לחץ ומתח. אם בכיו לא נענה או אם התינוק חווה התעלמות מצרכיו ומהסימנים שהוא משדר, הוא לומד שהניסיון שלו ליצור תקשורת עם הסביבה הוא חסר תקווה.
התעלמות חוזרת ונשנית תגרום לו לתחושה של נטישה, בדידות וייאוש. לרוב יגיבו תינוקות כאלה בבכי "על כל דבר קטן", או שיפסיקו לבכות לחלוטין ויאבדו את האמון בעולם המבוגרים.
לעומת זה, תינוק שצרכיו נענים מייד ושזוכה למגע אוהב ולמילים חמות, ילמד לבטוח במטפליו, יפריש הורמוני הרגעה בעתות לחץ וידע להתמודד עמן בצורה טובה יותר במהלך חייו. לכן, ככל שתעזרו לתינוקכם לבכות פחות, תהיו נגישים כשיזדקק לכם ותנסו להבין את צרכיו הוא יגדל ויהיה לבוגר עצמאי, רגוע ובעלי ביטחון עצמו ובעולם שמסביבו.