כיצד להגיב לציור של ילדך בדרך מעצימה

כך מגיבים רוב ההורים והמחנכים לציור שהילד מביא ברוב גאווה ומצפה לתגובה סמכותית. זה נשמע אוהב, מעודד, מעצים וכדומה. בפועל קריאות ההתפעלות שמייצגות מקסימום תשומת לב ואכפתיות בעצם יוצרות תגובה הפוכה לכוונה המקורית שלה. כשהורה/מחנך מגיב בתגובה מוגזמת וואוו, נוצרת התניה התנהגותית. המבוגר הסמכותי בעצם פותר את הילד בקריאות התפעלות מבלי להתייחס לפרטים, לתחושה של הילד. הציור נמדד בשני פרמטרים: יפה, לא יפה.

לעיתים אפשר לשמוע ילד בוכה ואומר: לא יצא לי טוב. הציור שלי לא יפה. כשילדים רוצים להקניט זה את זו הם אומרים: הציור שלך לא יפה .... מהר מאוד פורצות דמעות, תסכול וחוסר רצון להמשיך וליצור בזמן שליצירה יש תפקיד חשוב בהתפתחות האישית של הילדים. מקור לאיזון נפשי, דרך להביע את עצמם, לשחרר חוויות מעיקות, דרך ויזואלית לקבל התייחסות מהמבוגר האחראי. כיצד להגיב נכון לציור של הילד ? כך שנוכל לתרום לבטחון העצמי, לכושר הלמידה ויצירת אמון עם הילדים ? כך שימשיכו ליצור בהנאה, לשתף וללמוד תוך כדי יצירה ? מאמינה שלכולנו יש כוונות טובות כהורים ואנשי חינוך, והמשפט הידוע: הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות, אינו מנחם כלל. מאחר ותגובה, כל תגובה יוצרת התניה התנהגותית. לדוגמא, בכל פעם שהילד בוכה נכנס ללחץ ונגיד "אתה לא צריך לבכות" ועוד מיני משפטים שאינם עוזרים באמת לאף אחד, בפעם הבאה שיבכה לבכי יתווסף סוג של לחץ. אם אני לא "צריך" לבכות ואני בוכה, סימן שאני עושה משהו לא נכון. מלחיץ. זו התניה התנהגותית. כך מעצבים התנהגות לחיוב או לשלילה. דוגמא חיובית: בכל פעם שילד בוכה נחבק אותו ונמתין בסבלנות שירגע מבלי לשפוט את הבכי, זמן הבכי יהיה קצר יותר ותחושת הבטחון העצמי תגדל.

במילים פשוטות, אם בכל פעם שנגיב לציור: איזה יופי.... מדהים.... נוצרת התניה התנהגותית שמודדת לפי שני פרמטרים בלבד: יפה או לא יפה. זו לא תגובה רעה כלל. רק שאינה מקדמת ונוצר פספוס של כשורי למידה והרחבת אופקים.

אליהו גת ז"ל צייר מקבוצת אופקים חדשים שלימד בבית הספר לאמנויות שלמדתי בו, שיתף מצרותיו של צייר: "בכל פעם שאני מתארח אצל חברים הם אומרים. אתה חייב לראות את הציור של הילד שלנו. הוא לא מפסיק לצייר כל היום. ....לפעמים, אמר לנו אליהו גת הציורים ממש....לפעמים, אמר לנו אליהו גת הציורים מזעזעים ואני לא רוצה לפגוע חלילה. אז אני אומר: מעניין מאוד. דבר כזה עוד לא ראיתי. הם מרוצים ורואים בזה מחמאה ואני ניצלתי מדברי חנופה ושטות. מעניין מאוד. מיוחד. על מה חשבת כשציירת ? מי נמצא בתמונה ? מה יש מאחורי העיגול ? חלק מאינסוף דרכים להגיב בהתאם לסיטואציה. ילד בעל חושים חדים והמבוגר הורה או מחנך הוא סמכותי וחשוב. גם למי שמגיב זו הזדמנות להכיר את הילד לעומק, להבין מה מעסיק אותו. מה אוהב, מה מפחיד, מה מציק, האם יש לו חברים, אם קרה משהו שלא סיפר עליו מסיבה זו אחרת.

אמא תלתה את הציור שלי בעבודה שלה. כך ספרה בהתלהבות נעמה בפגישה. כמה אושר יחושו הילדים כשהציורים שלהם הולכים עם ההורים לעבודה ומושמים אחר כבוד על הקיר. זה דומה כמעט לצילומים של אהוביכם במשרד. פשוט קל ומעצים מאוד.

ניתוח ציורי ילדים הוא תחום מרתק, חשוב, עשיר בפרטים, עוזר מאוד בפתרון דילמות הקשורות להתנהגויות ועוד. יחד עם זאת, פשוט קל וזמין פשוט לפתח דיאלוג בקשר לציור. מצפה לכם הפתעה ואף יותר מהפתעה אחת. לא פעם בשיחה על ציור אני מגלה ילדה קטנה ושברירית עם נפש גדולה ומחשבות נועזות. ילד שפוחד שלא יצליח בלימודים. ילדה שחוששת שההורים שלה יפרדו.

עסוקים מאוד ? לא פנויים ? אפשר לומר: אפשר להתבונן עוד מעט כשאתפנה ? לתת חיבוק, חיוך, נשיקה. חום ואהבה זה כל מה שילדים ומבוגרים באמת זקוקים לו כדי להרגיש טוב.

מה יש בציור המיוחד שלך יונתן ? שאלתי ילד שהגיע אליי לטיפול בעקבות התנהגותו מעוררת הדאגה. הוא בכה בלי סיבה, לא שיחק בכדור, מעט מאוד הסכים לצייר, הגוף שלו היה חלש והוריו המשכילים חשבו שהוא "לא חכם במיוחד" בניגוד לאחיו שהראו שכל חריף וחד. מה ציירת כאן ? זה נעניין...הוספתי. רוח רפאים. לחש יונתן. היא מסתתרת בבית שלי. הוא גיחך במבוכה וציפה שאומר לו שאין דבר כזה רוח רפאים. שזה שטויות. קשקוק וכו'.

איך קוראים לה ? שאלתי. מאיפה היא באה ? עם כל שאלה ששאלתי החיוך שלו הלך וגדל. הוא היה פשוט מאושר שאיני מבטלת את דבריו. להיפך. שוחחנו על רוח הרפאים. יחד החלטנו שפשוט יאמר לה: תודה. את יכולה ללכת עכשיו. מהר מאוד יונתן התחיל להפגין בטחון עצמי גדול יותר. אחרי שתי פגישות אמו שלחה לי הודעה: הבוקר יותן בא אליי ואמר: אמא אני אוהב אותך. הוא חיבק אותי וחייך. בטוח שזה מקרה חד פעמי אבל אני בטוחה שזה בזכות הדברים הנפלאים שאת עושה אתו....כך כתבה וטעתה מאוד בקביעה שזה חד פעמי. יונתן הפך לחייכן, שמח, צוהל. כשפתחתי את הדלת קפץ עליי בהתלהבות. זמן קצר אחרי ספרה לי אמו שיונתן בן ה 4 וחצי התחיל לקרוא. פתאום. במקביל, גיליתי ששרירי הזרועות שלו חלשים והתחלנו לשחק משחקי כדור מגוונים. הליכת מריצה כשהוא הולך על הידיים ואני מחזיקה את רגליו. הרבה מחמאות ממוקדות. התייחסות הולמת. חום ואהבה. ו...נפרדנו באהבה. רוח הרפאים אגב, הלכה ולא שבה לביתו של יונתן....

בחינוך ילדים ידוע שהתייחסות. כל התייחסות כמעט עדיפה לילדים על חוסר התייחסות. כפי שאמרה לי לפני שנים אשת קריירה צבאית. אמנם אני מצליחה בעבודה אך את הכסף אשלם לפסיכולוגים שיטפלו בילדים שלי בגלל שלא הייתי נוכחת בשבילם. מאמינה שגם בעלי קריירה יכולים להנות מסיפוק בגידול הילדים. כמות או איכות ? עדיף שיהיה גם וגם והשתדלות תמיד תורמת ומועילה. רגשות אשמה לא תורמים זה בטוח.

ועדיין לא נאמרה מילה על היצירות שההורים אינם מציגים ואף זורקים לפח בצורה גלויה. ברור שאי אפשר לשמור הכל ולא תמיד יש מקום. תמיד אפשרי להתגמש מעט ולשמור לזמן קצר עד שיגיעו ציורים חדשים. הכל בטעם טוב ובמידה הנכונה לכל אדם.

ולתגובה האוטומטית: קשקוש או בשפת הילדים: קשקוש בלבוש אתייחס בכתבה הבאה.

לסיכום: כולנו ילדים והתייחסות הולמת מתאימה לילדים ומבוגרים.

אשמח לתגובות ושאלות בנושא תגובות לציורי ילדים.

כותבת המאמר: זהבה לביא ציירת/אמנית רב תחומית בוגרת בי"ס לאמנות פלסטית. מומחית לפרסנולוגיה – קריאת פנים ושפת גוף עוסקת באימון ילדים ומבוגרים בגישה הוליסטית לחיזוק הערכה ובטחון אישי וצמיחה בכל תחומי החיים מנחה סדנאות ומרצה לגופים ציבוריים וחוגים פרטיים