מה זה דיבוב? איך לקרוא טקסט בצורה נכונה ואמינה? איך להיות מסונכרנים לתמונה? איך להפיק קולות נכונים? איך להשתמש בדיקציה (הגייה) נכונה? דיבוב בעצם, היא לא מילה קשה... צריך כלים נכונים כדי להתמודד עם המקצוע הזה. כל בן אנוש נולד עם כלים מסוימים לכל תחומי המקצוע, כנ"ל גם לדיבוב. לא כל העוסקים בתחום המשחק, קרי שחקנים, מתאימים למקצוע זה. הם יכולים להיות הכי מוכשרים בתחום התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, אבל בתחום הדיבוב הם יכולים להיות לא מתאימים לצערי. דיבוב הוא לא רק עיוות קולות שנשמעים מגוחכים ולא נעימים לאוזן. הכלל הראשון בדיבוב: צריך להיות טבעי כמה שיותר, בדיוק כמו בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה. לשחק קטן, אמין, כדאי מאוד לדעת להעביר את הטקסט כמו שצריך, לא להישמע מדקלם. המיקרופון, בדיוק כמו המצלמה, רגיש מאוד לזיופים קוליים, חוסר אמינות וסתם ערבוב של קולות שמעצבנים את האוזן. כלל שני בדיבוב: ליהוק נכון של הקולות. ברגע שיש ליהוק נכון, הקולות יוצאים אמינים, נעימים, מתאימים לדמויות שמדברות. כך הצופה לא מסתכל על זה כעל עוד סרט מדובב צעקני בלי עומק, שלא לדבר על זה שהמסר לא עובר בצורה נאותה לצופים הרכים או הבוגרים יותר. מורתי הדגולה בדיבוב שממנה למדתי את רזי הדיבוב ושהיה לי הכבוד והעונג לעבוד איתה,היא לא אחרת מאשר - חסייה ורטהיים - מנהלת מחלקת הדיבוב בטלוויזיה החינוכית באותם זמנים. להזכירכם שכל התוכניות הקלאסיות שכל ילדי ישראל גדלו עליהם נוצרו עי" אישה יקרה זו. לדוגמא: טאו טאו, נילס הולגרסן, טוב טוב הגמד, דן דין השופט, הקוסם מארץ עוץ ועוד אלפי סדרות קלאסיות מדהימות. חסייה נתנה לנו להרגיש בתהליך העבודה, שהדיבוב הוא לא סתם עיוות קולות, קריאת טקסט סתמית .. נהפוכו... היו פגישות מקדימות לפני ההקלטה באולפן, שחקנים עברו מבדקים קוליים לפני שהתחילו להתעסק בדיבוב, לאחר שקיבלו תשובה חיובית הם קיבלו את הטקסט הביתה, ועברו עליו, לאחר מכן, הייתה פגישה בטלוויזיה עם כל צוות השחקנים, קריאת הטקסט יחד, ניתוחו, יחסים בין הדמויות ועוד... ואז הגיע היום המיוחל.... נקבעה הקלטה ראשונה באולפן הקלטות בת"א, כולי נרגש מעצם המחשבה שאני מקליט באולפן הקלטות, (ועוד דיבוב), עשיתי דרכי לאולפן. הייתי משוכנע שכל השחקנים מקליטים יחד את אותו פרק (טאו טאו), כמו בחזרות.. אבל לא כך היה הדבר, כל שחקן נכנס בנפרד לחדר ההקלטה והקליט את התפקיד שלו. להזכירכם, כשהקלטנו את הסדרה "טאו טאו" המכשור הטכני לא היה במיטבו כמו המכשור היום. אז הקלטנו כל משפט בנפרד בלי לראות את התמונה ולכל משפט היה את האורך המתאים פחות או יותר לשפתיו של הדמות. הבימאית ישבה בחדר הקונטרול עם הטקסט המקושקש שבקושי אפשר היה להבין מה הטקסט ומה הן ההערות לשחקנים. בזמנו היה נהוג לתת אינטונציות לשחקן ע"פי האינטונציות של הבימאית (לצערי עד היום זה קיים במקומות מסוימים). במחשבה לאחור, זה לא נשמע טוב כששחקן מנסה לחקות את האינטונציה של הבימאית. אבל בכל זאת אז, זה נשמע נפלא, אמין באותם זמנים, משום שהיה רק ערוץ אחד וזה מה שהיה לראות בו,לכן מוטב משהו מלא כלום. כשההקלטות הסתיימו עורכי הסאונד לקחו את כל פס הקול שהשחקנים הקליטו והלבישו אותו ידנית במקביל לסרט, שהיה בפורמט של פילם (16 מ"מ) כדי להתאים את הסאונד לתמונה. זו הייתה עבודת נמלים, עבודה מפרכת, להלביש כל אה...או אווו, או אה?(שהיו חסרים פתאום) לפעמים זה קלע בול לשפתיים, ולפעמים לא. כשהפרקים הוקרנו בטלוויזיה בפעם הראשונה, הייתה ממש חגיגה. החיידק הזה נדבק בי, ומאז קשה לי להפטר ממנו. צריך לאהוב את המקצוע המקסים והנפלא הזה, שנותן לכל מי שעובד בו, להפליג לעולמות רחוקים, לשחק מלכים/כות, נסיכים/כות ועוד אלפי דמויות צבעוניות להפליא. המשך יום נעים לכולכם. ו......שין שן ניקו בר.