לידה ללדת – בראש ובראשונה, ללדת ילד. אבל גם ללדת מלים, ללדת יצירה ... אנחנו משתמשים במונחי לידה בהרבה תחומים בחיים, לא תמיד מתוך מחשבה עמוקה. חבלי לידה מתייחסים לכל כך הרבה תחומים בחיים. תהליך ההיריון והלידה משמשים כמטאפורה כמעט לכל דבר שקורה לנו –בין אם גורלי (או הרה גורל) ובין אם פעוט ויומיומי. אז למה בעצם? מה כל כך מיוחד בהריון ובלידה – איך הם הצליחו להשתלב לנו באופן כל כך עמוק בהוויה? יש שיאמרו שזהו רק מקרה, כך מתפתחת שפה, וביטויים ומלים מושאלים מתחום אחד למשנהו – עם זאת, נראה לי שהשימוש הכל כך נפוץ במלים מתחום ההיריון והלידה גם בתחומים אחרים, נובע מהעובדה שזהו התהליך היחיד בחיינו שמביא אותנו למצב כה קרוב לבריאה, למעמד שהוא כמעט (מבלי לכפור) במעמד של אלוהים. אין אדם שנכח בחדר לידה, ונותר אדיש. גם כופרים גמורים נפעמים מגודל הפלא, שמצד אחד נראה יומיומי, ומצד שני, כל לידה היא נס בפני עצמו, בכל פעם שמביטים בתינוק שיצא זה עתה מרחם אמו, קשה שלא להתפעל מהיצירה של משהו כל כך שלם, מתוחכם ומתוזמן. גם כשבאים לפסל או לצייר נראה כי הכל פתוח ואפשר ליצור הכל, אבל רק מתי מעט מצליחים ליצור משהו שבאמת יכול להגיע לרמת המורכבות והשלמות, של הדבר הבסיסי ביותר – תינוק, אדם שלם – וכל שנותר לאמנים ולאמנים החובבים שבינינו, הוא להמשיך בניסיון ליצור משהו חדש ושלם, אבל אף פעם לא עד כדי כך מושלם. ונשאלת השאלה האם זו באמת בריאה? עד היכן מגיעה שליטתנו ביצירה הזו? ועד כמה "מותר" לנו מבחינה ערכית ומוסרית "לשנות" את מה שפסק לנו אלוהים, או הטבע או מי שזה לא יהיה שקבע שילדנו יהיה בלונדיני או שחום? להחליט מתי ללדת? בניתוח או בלידה "טבעית". ושמא ניתוח גם הוא בעצם טבעי – שהרי בסופו של דבר, הטכנולוגיה פותחה על ידי בני אדם, והתינוק, אף אם יוצא מדופן בטנה של אמו (וכן, מכאן מגיע הביטוי השגור כל כך "יוצא דופן") עדיין הוא שייך לטבע, וכך גם אמו. בתפקידי כדולה וכמדריכת הכנה ללידה אני נדרשת פעמים רבות לשאלת אופי הלידה. הדעות והרצונות נעים מ"אני רוצה לידה טבעית בלבד, בלי שום התערבות, בלי זירוז ובלי תפרים" ל "תנו לי אפידורל, כבר בכניסה לבית חולים, לא רוצה כאבים, לא רוצה לסבול, ותוציאו אותו כבר..." - ומה כדאי? האם יש המלצה גורפת? מן השאלה כבר ברור שלא. בעיניי ההמלצה הנכונה לכולם היא להתכונן כמה שאפשר, לפתח תכנית כללית או העדפות לגבי מה מתאים לנו, אבל גם להבין ולהיות פתוחים לאפשרות שהכל יכול לקרות בלידה, ולפעמים נוכל ללדת ב"אופן טבעי" בלי כל התערבות, ולפעמים תידרש התערבות כי משהו לא בדיוק לפי התכנית, ומהצד השני, לפעמים נגיע עם כאבים ונרצה מאוד אפידורל, אבל הלידה התקדמה כבר ולא מאפשרת... בשני המקרים, כשמסיימים לידה עם אמא בריאה ותינוק בריא – כל השאר מתגמד. ללא ספק, יש חשיבות גדולה גם לתהליך הלידה עצמו, ואמהות רבות יאמרו שבלידה, במיוחד בלידה ראשונה, נולד לא רק תינוק אלא נולדת גם אמא. מכאן בעיניי החשיבות של השקעה - לאו דווקא בכסף, אלא בתהליך טוב של הכנה ללידה – במתן תשומת הלב לבחירת המקום המתאים, האדם המתאים והמסגרת המתאימה – בין אם בקבוצה או באופן אישי, ברצון ובהנאה – ולא "כי צריך" או "על הדרך". כמובן, כמו הרבה דברים בחיים, גם אם נתכנן, נלמד ונתכונן היטב ללידה ולהורות – דבר לא יכין אותנו במאת האחוזים לכל דבר שיתרחש, ובכל זאת, יש ערך רב לכך ש"עושים סדר", וקצת מתרגלים, וקצת נושמים, וקצת מתכוננים ומאפשרים לחוויה להיות שם, ומרגישים קצת את התהליך, ומפרגנים לעצמנו את האפשרות באמת ליהנות מזה, ולהיות יחד בתהליך עוד לפני שהילד מגיע... ואז, כשהלידה מגיעה, והילד מגיע, גם אם הדברים לא התרחשו בדיוק לפי התכנית – בכל זאת, משהו יראה לנו מוכר, נזכור איזו תנועה, או איזה משפט, משהו שיחזק אותנו תוך כדי וייתן לנו את היכולת לשתף פעולה ולעשות ככל שניתן בלידה כשיש מה לעשות, ומצד שני – לשחרר ולאפשר לאחרים לעשות, במקום המתאים. ואם לחזור למלים – המלה האנגלית לציר היא contraction – משמעותה של המילה מלבד צירי לידה, היא לוותר – "לקחת אחורה" – ונראה לי כי אין מצב מתאים יותר מלידה בו צריך לדעת, מצד אחד, להיות אקטיבית ומצד שני, לדעת לשחרר, לוותר, לתת מקום לדברים לקרות ולהתנהל כפי שהם. בקורסי הכנה ללידה אנחנו מתרגלים מכאן ומכאן – מצד אחד, אני מביאה את כל המידע האפשרי בנוגע לתהליך, ולכלים שניתן להשתמש בהם כדי לקדם את הלידה, להרגיע את הכאב, מה אפשר לבקש, כיצד נדע שהלידה מתקרבת ועוד מידע ככל שהמשתתפים יבקשו, אבל מצד שני, אנו מייצרים חוויה ביחד עם ההורים לעתיד, ונותנים כלים כדי להתמודד גם עם מצבים בהם אין לנו שליטה, וללמוד איך להוציא את המיטב בכל מקרה, מכל המתרחש במהלך הנס הזה.