גילוי נאות אני מלמדת כבר הרבה שנים. גם מציירת הרבה שנים. תמיד "האשימו" אותי בריבוי סגנונות. אבל אני אהבתי לצייר בכל מיני אופנים. ידעתי שיש ציירים בעלי סגנון מובהק ששנים מציירם אותו הדבר. רק מעטים מעיזים לשנות, להפתיע. בשנים האחרונות מאז שנהייתי ציירת פיגורטיבית, לימדתי את העקרונות שלפיהם אני מציירת: רישום קפדני ובלתי מתפשר, התבוננות מעמיקה. סוג של דת. כמורה, אני תמיד מלמדת את מה שמעניין אותי כציירת. וכשאני מתחילה להשתעמם אני מחפשת כיוונים אחרים. אני מלמדת כבר הרבה שנים. אין לי רשימת תרגילים מוכנה, אולי כי אני לא מספיק מאורגנת, או אולי איזה יצר מרדנות עוד מקנן בי. אין ספק שחיי היו קלים יותר לו הייתי שולפת תרגיל מוכן מן המגירה, אבל אני לא. חושבת שזה מאלץ אותי להמציא ולחדש כל הזמן. אז איך נמסה האידיאולוגיה המוצקה שלי בגלל החום? לאחרונה יש סדקים במתודה שלי. תמיד ידעתי שהעבר שלי כציירת של דימויים פנימיים, מעין מופשט פיגורטיבי, לעיתים אקספרסיבי, יתערבב ויתמזג עם הסגנון שלי הנוכחי: ציור פיגורטיבי, מתוך התבוננות. אביב תלמידתי לשעבר וחברתי, המסיימת שנה א' בבצלאל מפצירה בי : נו, מיכל אני כבר סקרנית לראות איך מיכל הישנה מתערבבת עם החדשה. "את צריכה לצייר את הנופים האלה שאת אוהבת, אבל לכוון יותר מופשט. זה יהיה הסגנון החדש שלך", היא אומרת לי. דרך חדשה אז איך קורה שמשנים סגנון? לא סתם סגנון. משנים דרך חיים. הדימויים הפנימיים שהיו מקור ההשראה שלי בעבר, רוקנו אותי ושום דבר אחר לא הטעין אותי. זה דיכא אותי עד מוות. הייתי מגיעה לסטודיו ורק רוצה לישון. מה לצייר? מה עכשיו? אין לי נושא לצייר, לעזאזל. ואז ראיתי ציור: לחם וכוס מים (של ארם גרשוני, מורי ורבי). התאהבתי. הציור שבה את ליבי. רציתי גם לצייר ככה. איזה נושא פשוט, תמים ומרתק. "הציור נראה כמו צילום" אמרתי לארם.( מביך אותי לחשוב שאמרתי משפט כזה). "אבל תחשבי" אמר לי ארם, "צילום נעשה בשבריר שניה והציור הוא תהליך מאד ארוך". סוג של דת? הציור הפיגורטיבי סחף אותי מיידית. אולי כמו אצל אדם החוזר בתשובה שבא מתוך עולם מבולבל, הדרך הברורה מצילה אותו. כך הרגשתי גם אני. פתאום כלכך קל לצייר. טוב לא ממש קל, אפילו קשה ממש, אבל רק צריך להתבונן. בטבע יש הכל. הוא תמיד מרגש, מפתיע ומאתגר. התחלתי לצייר את מה שאני רואה. נוף, טבע דומם, אנשים. תענוג צרוף. קשה בטרוף, אבל יש תמיד למה לשאוף. אין לזה סוף. אין לי מילים לתאר את החוויה השמימית בלהיות בנוף ולצייר אותו. האור המגיע מהשמים יוצר אינסוף של צבעים שאין להם שם. העין מנסה ללכוד איזה רגע והיד מציירת. זה נכון שכדי להגיע לרגע הזה צריך לעבוד קשה. המון שעות של רישום. המון שעות של התבוננות בצורות של האור והצל. ורק אחרי זה כניסה ונגיעה לעולם הצבע. קודם עם "פלטה מצומצמת" ובשלב מאוחר יותר מתווספים כל הצבעים. אפשר גם אחרת שינויי מזג האויר הביאו אותי לחשוב לתכנן סדנה קצת אחרת. אם בדרך כלל הייתי די קשוחה עם התלמידים המתעניינים והלומדים והסברתי להם שהרישום הוא אֵם כל הציורים. הוא הבסיס. זה נכון... אני עדיין חושבת כך. אבל לאחרונה התחלתי להתעייף. הרגשתי כבדה. רציתי שינוי. לא עוד רישום אקדמי מדוקדק. כן, אפשר לצייר בצבעי שמן בלי לדעת כלום. מה יש? מה כבר יקרה? אפשר לנסות. עדיין מדובר בחומר, כתם, מכחול, ריח, רעיון ונשמה. כן, אפשר לנסות כל שיעור טכניקה אחרת. יש בזה פאן. וזה, תודו לא יזיק לנו עם החום המתגבר. אני אוהבת לטרוף את הקלפים. לשבור את הכלים ואת הכללים. בציור זה הכרחי. גם בהוראה. הגעתי לרגע הזה של הרצון לשינוי. דרורה מגיעה אלי לסטודיו, מסתכלת על טבע דומם לא מרגש. אני מאירה אותו עם מנורה קטנה והנה הקסם: סתם צנצנצת ולימון נראים זוהרים, מקודשים. ההשראה נוחת בן רגע בסטודיו שלי. אני כבר מקנאה בה שהיא מציירת ואני לא. אז אני לא מתאפקת ופורשת לצד להמשיך את הדיוקן שלי, ממילא עדיף לתת לה קצת ספייס. אני סקרנית ומחכה לסדנה החדשה. בא לי להתקלף.