כשאנחנו אוכלים עוגה, אנחנו לא חושבים על כל המרכיבים שלה, כי אנחנו לא מרגישים כל אחד מהם בנפרד. העוגה היא תוצר חדש השונה מכל אחד מהמרכיבים. אבל- המרכיבים שלה (קמח, סוכר, ביצים...)- נמצאים שם, ואם היינו מוותרים על אחד מהם, זו כבר לא הייתה עוגה. אף אחד לא היה חושב להכין עוגה (לא חשוב איזו) בלי אחד המרכיבים הללו, נכון? בדומה לעוגה, שלא ניתן להכין ללא קמח, סוכר וביצים, כך גם לא ניתן להפיק צליל בחלילית (ובשאר כלי הנשיפה) אם אחד המרכיבים הבאים חסר: נשיפה, כיסוי החרירים ע"י האצבעות (אצבועים), והפרדה בין הצלילים ע"י נקישות לשון (ארטיקולציה). תופעה חוזרת שנתקלתי בה אצל חלק מתלמידי שהגיעו אלי עם רקע בנגינה (בעיקר כאלו שלמדו לפני כן בקבוצה גדולה במסגרת חוג בבית הספר, או עם כל הכיתה), הינה הסתירה המעניינת בין יכולתם לנגן שירים יחסית מורכבים, לבין החוסר באחד החלקים בנגינתם. בד"כ המרכיב החסר הוא הארטיקולציה. לעתים מוותרים על חלק זה של הפקת הצליל בתהליך הלימוד (או דוחים אותו לשלב מאוחר יותר), היות וקשה בהתחלה לסנכרן בין החלפת האצבועים לבין יצירת הארטיקולציה. על מנת להתקדם ולהראות להורים בקונצרט סוף השנה שהתלמידים כבר מנגנים שירים מתקדמים, מוותרים על החלק ההכרחי הזה בהפקת הצליל. מי שרוצה ללמוד זאת אחר כך- מתקשה בכך. הסיבה היא, שבעצם הוא צריך גם ללמוד לא לעשות משהו, ואח"כ ללמוד מה כן לעשות- כלומר יש כאן עבודה כפולה. לא חבל? עדיף כבר מההתחלה ללמוד לשלב בין החלפת האצבועים לבין הארטיקולציה- זה אולי יהיה קשה בהתחלה, אבל זאת תהיה למידה אחת (ולא כפולה), ומהרגע שהתלמיד יקלוט זאת- הוא כבר יעשה זאת באופן אוטומטי, מבלי לחשוב על כך. לעוגה מוכנה, שכבר נאפתה ויצאה נוזלית מדי, קשה להוסיף קמח לאחר האפיה. על אותו עיקרון- תלמיד שכבר למד לנגן באופן מסוים, יתקשה להוסיף פתאום מרכיב נוסף לנגינה שלו, הרבה יותר מאשר תלמיד הלומד לשלב זאת כבר מההתחלה. כמובן שאין הכוונה להקשות סתם על התלמיד המתחיל (או המתקדם, שמגיע עם טכניקת הפקת צליל הלוקה בחסר), אלא להדגיש, שעם בסיס טוב, ניתן אחר כך לעשות מגוון רב יותר של דברים ולהתקדם יותר מהר. ייתכן ויקח לתלמיד, הלומד כבר בהתחלה את כל מרכיבי הצליל, יותר זמן להגיע לנגינת שירים מורכבים ומעניינים, אך משיגיע לכך- יעשה אותם בצורה נכונה ומדויקת, שלא כמו תלמיד שלמד הפקת צליל חסרה. אז איפה מורגשת ההתקדמות בנגינה, אם כבר מההתחלה לומדים להתייחס בו- זמנית לכל מרכיבי הצליל? האתגר, אחרי שמגיעים לצליל נכון ואיכותי, הוא לשפר כל הזמן את כל המרכיבים הללו במקביל- למצוא כיצד ניתן להרחיב את טווח סוגי הנשיפה מבלי לפגוע באינטונציה (כיוון) של הצליל, לפתח זריזות באצבעות וללמוד אצבועים נוספים לכל צליל, ומבחינת ארטיקולציה- להיות מסוגלים לנגן במגוון ארטיקולציות שונות, בהתאם לאופי השיר או היצירה שמנגנים. גם היבטים נוספים של הידע המוסיקלי- כגון ידע בתיאוריה של המוסיקה וניתוח מבנה של שיר או יצירה- כדאי ללמוד כבר מההתחלה, כאשר עם הזמן מעמיקים בהבנה התיאורטית ולומדים לנתח יצירות מורכבות במקום לנתח שירים פשוטים. מי שיודע איפה נגמר המשפט הראשון בשיר "יונתן הקטן" ואיפה מתחיל המשפט השני, יוכל בקלות רבה יותר ללמוד לנתח רונדו מאת באך או מוצרט בהמשך, בהשוואה לתלמיד שלא למד כיצד המוסיקה בנויה או מחולקת. בתחום התיאורטי, הלימוד מתחיל מקריאת תווים, במקביל לפיתוח שמיעה יחסית (להגיד מהו צליל מסוים, לאחר שמשמיעים לתלמיד את הצליל "לה"). תלמידים מתקדמים לומדים, בין השאר, לזהות מהו המרווח המוסיקלי בין שני צלילים ולאחר מכן- איזה אקורד מנוגן. ניתן לחשוב, שפיתוח המיומנויות השונות יוצר בלבול או עומס על התלמיד. כמובן שבכל תרגיל מתמקדים במטרה אחת בלבד (לדוגמא, הפקת ארטיקולציה ברורה), על מנת לשפר מיומנות ספציפית. אולם ברמה הכללית יש לחשוב על כל מרכיבי הצליל והמוסיקה, ואז פיתוח יכולת אחת יכול לתרום לפיתוח יכולת אחרת וכך למשוך את התלמיד כלפי מעלה בכל ההיבטים של הנגינה. לדוגמא, פעמים רבות ראיתי שכאשר תלמיד הבין איפה נגמר המשפט הראשון של "יונתן הקטן", הוא גם נשף עם יותר ביטחון והצליל שלו השתפר, כי ההבנה של המבנה המוסיקלי של השיר נתנה לו כוח. ההקפדה על כל רכיבי הצליל ובמקביל הלימוד התיאורטי והקניית היכולת לנתח מוסיקה בהתאם לרמה בה התלמיד נמצא, יוצרות מוסיקאי שלם ומפותח יותר, גם אם ההתקדמות בתוכן המנוגן הינה איטית יותר. תמיד יש לאן לשאוף להשתפר, וההתקדמות היא סינרגטית- היא אינה הוספה של "עוד מרכיב לעוגה", אלא מהווה שיפור של העוגה והפיכתה לטעימה יותר. בתאבון!