מתרוצצים בי כל מיני צלילים וצצות לנגד עיני חזיונות וכוונות, וכשאני ניגשת להעלות את אלה על הכתב, הם יוצאים כנגדי במחול שדים, זדוני ועקר. הצלילים ההרמוניים דוממים כמו מכשיר רדיו ישן ובמקומם מופיע רעש, סוג של אזעקה, תחושת דחיפות, תחושה שעלי לעשות משהו שאינו סובל דיחוי. ועד מהרה מציף אותי חוסר אונים שמתחצף ומתריס כנגדי וגורר אחריו רפיון מוחלט של מוח היוצר שבי. עיני מתערפלות כאילו משחו עליהן שכבה נדיבה של ווזלין. אוזני פקוקות בצמד אטמי אוזניים מתקופת הטירונות ובראשי מתנגן לו "שיר כאב". רקוויאם לסופרת שמתה עוד בטרם נולדה. את לא שווה, את סתם אחת, אין לך משמעת וגם לא כישרון. יש ימבה סופרים בעולם והארץ קטנה והעברית נדירה ובכלל כולם מעדיפים טלנובלות. ואת, את עומדת לשקוע בישימון האנונימיות, להידחק למדף אחורי. לכי ורכשי לך מקצוע! "אם למות כמו כלבה", אז לפחות שתהיה תעודה. ואני כופפת גבי בידיעה גמורה שהתנוחה הזאת תעשה אותי מגובננת, וממשיכה לפסוע בשביל החיים. צוברת תעודות, מחליפה עבודה, מתחתנת, יולדת, עולה חמישה קילוגרם, יורדת שניים, נרשמת לסטודיו סי, מחליפה צבע שיער, רוכשת דירה בבניין מגורים איכותי, נקלעת למשבר פיננסי, מפסידה מניה, נוסעת לסופשבוע באירופה, חוזרת, מתאקלמת, עולה עוד טיפה במשקל, יולדת עוד ילד, מתעצבנת על הבעל, החיים בשניים הם לא מה שהבטיחו. מחפשת אושר. שולחת בן לצבא, מחתנת בת, הופכת לסבתא. עולה עוד קילו או שניים, שוקלת מתיחת פנים וממתינה לפרישה, מחשבת כמה מגיע לי מפה ומשם, מממשת נכס, פורצת חיסכון, כמה נותר לי? עשור- שניים ואולי אלך כבר מחר, כמו השכנה מקומה ג', דום לב, סרטן, חסר סיבות למות... החיים הם לא מה שהבטיחו כבר אמרנו? והרעש נמשך. ונמשך. אז זהו שאני לא נכנעת. לא, לא. לא נכנעת לרעש. כי תולדות חיי אינם פרק בספר דברי הימים. חיים הם רגע חולף ואני, איך לומר, סוחטת מהם את הלשד. אז נכון שיש רעש בחיי, אממה למדתי לחיות אתו, לפרוץ לו פתח שיתנדף באוויר הפתוח. איך? אני כותבת אותו, את הרעש זאת אומרת. בחיי. ואחרי שאני כותבת את כל הרעש שמעיב על מוחי, אני מעבירה את מילותיי הלאה, כדי שגם אחרים, אלה שהרעש הוא נחלתם, יוכלו לנהוג כמוני. ולכשיגיע יומם לא יצטרכו לשאול את עצמם, למה בעצם לא כתבתי עד היום? ונחשו מה, זה חוזר אלי. לא הרעש, המילים. פתאום מתגלים המון אנשים מוכשרים שרוצים לכתוב את הרעש הפרטי שלהם, אבל אין להם מושג בכתיבת רעשים ועוד פחות מזה בבניית עלילה, אפיון דמויות, מציאת הגוף והסגנון. הם מוכשרים אבל חסרי כלים. או אז אני שולפת את הארגז, מבריקה את לוחות הכתיבה, מחדדת העפרונות ומוציאה את כל אותם אנשים מוכשרים, למסע. מסע אל עמק היצירה.