כשהייתי ילדה והתחלתי לנגן בצ'לו, שנחשב אחד הכלים הקשים לנגינה בקונסבטוריון, היה נהוג לחשוב שהגיל האופטימלי אם לא היחידי להתחיל לנגן בכלים מהסוג הזה הוא שש-שבע. ואילו אני הייתי נערה בת 12 כשהתחלתי לנגן. למרות גילי "המופלג" ומאחר וגיליתי מוטיבציה גדולה להתקדם ולהתפתח מצאתי את עצמי מהר מאוד גומעת רפרטואר מתקדם ומשתתפת בכל הפעילויות המוסיקליות שהתקיימו באותה התקופה - מוסיקה קאמרית, תזמורת סימפונית מחנות מוסיקליים וכדומה. גם היום כשאני מלמדת תלמידים מכל הרמות והגילאים ואני מקבלת פניות מתלמידים פוטנציאליים אחת השאלות שנשאלות ה"אין זה מאוחר מידי עבורי? אני בן/בת 20, 30, 40, 50, 70, 80, האם איני מבוגר/ת מידי מכדי לנגן? התשובה שלי היא לחלוטין: לא! והיא תואמת את גישתו של המורה הדגול לכינור שיניציקי סוזוקי מיפאן, שסבר שכל אחד יכול לנגן! אמנם הוא התכוון לילדים צעירים מאוד (מגיל 3), אך כיום לאחר שלמדתי עשרות תלמידים מגיל 6 עד 83 אני יכולה לומר שבאמת כל אחד יכול לנגן. נכון הדבר שלא כל אחד יוכל להגיע להיות יאשה חפץ, יצחק פרלמן, יו-יו מה או ז'קלין דה פרה, אך רצון טוב, מוטיבציה שמיעה סבירה, יכולת אינטלקטואלית וסקרנות יכולים לחפות על הגיל והקשיים. יתרה מזו, הבגרות והמוטיבציה גורמת לתלמידים הבוגרים להתקדם במהירות ברמת הנגינה וכך אנו חולפים על פני היצירות ומתקדמים הרבה יותר מהר מכפי שציפו תלמידי בתחילת התהליך. יש לי קבוצה כזו של תלמידים בוגרים שלא רק שהם מנגנים רפרטואר מוכר ומתקדם, אלא הם זוכים להיפגש לנגינה בצוותא והחוויה היא נהדרת - להם ולי. אני ותלמידי מחכים כל שבוע לפגישה השבועית שלנו, אנחנו מנגנים ביחד, לומדים ומתנסים גם ביכולות השמיעה, הקואורדינציה והחוויה האינטלקטואלית והרגשית שמציעה הנגינה, שאין דומה לה אפילו בהאזנה המסורה ביותר. אז עכשיו שלא יהיו לכם תירוצים, אם תמיד חלמתם לנגן בכלי ולא האמנתם שאפשר להגשים את החלום, עכשיו זה הזמן!