כיצד להגיב כשכל הכיתה מפריעה?מה עושים שכשילד לא מקשיב?אלו הן כמה מהשאלות המרכזיות העומדות בפני איש החינוך בעבודתו היומיומית. כששאלות אלו אינן נשאלות כהלכה,התגובה האוטומטית תהיה הרמת קול וענישה כדרך להשלטת סדר ומשמעת. חשיבה יצירתית נדרשת במלאכת העברת המסרים. בלעדיה הילדים יאבדו את הריכוז או שהמסר לא ייקלט כהלכה.אך הרגעים בהם נדרשת יותר מכל החשיבה היצירתית,הם הרגעים בהם הילדים יוצאים מאיזון: צועקים, משתוללים ולא מקשיבים. כשהתחלתי את דרכי כמנחת תיאטרון לילדים,לפני כ-11 שנים,עבדתי במסגרות שונות. חלקן היו בבתי הספר.אני זוכרת את תחושת הכיווץ הנוראה שחשתי כשעברתי במסדרונות בית הספר ושמעתי כמעט מכל כיתה, את המורה מרימה קולה.אני זוכרת שהתחושה שקיבלתי הייתה תחושה של טרור,היה נדמה לי שאני מסתובבת במסדרונות בית הסוהר. כשנכנסתי אל הכיתות,להפתעתי, במרביתם פגשתי מורות אדיבות ועדינות,שפשוט נראו חסרות אונים אל מול חוסר הסדר בכיתה.עם זאת, זכורה לי היטב כיתה אחת שנכנסתי אליה, דווקא בגלל השונות שהייתה בה. המורה הייתה נוכחת ושלווה ולא היה זכר לתחושת חוסר האונים. הילדים שוחחו בשקט ובאדיבות.שאלתי את עצמי:מה ההבדל בין כיתה זו לשאר הכיתות ? התשובה הייתה, ללא ספק, גישתה של המורה. בשנות עבודתי הראשונות פעלתי גם אני כמו אותן מורות, חסרת אונים לחלוטין ברגעים בהם הכיתה הרעישה, וממש כמותן צעקתי גם אני: "שקט!" עד שאיבדתי את קולי. אך לא רק את קולי איבדתי באותם רגעים, אלא בעיקר את ליבי.האהבה שלי אל הילדים לא קיבלה ביטוי ואני כביתי. כך פעלתי כשנתיים,מעבירה את הפעילויות בשמחה וברצון, אבל מדי פעם ברגעים של חוסר משמעת, מצאתי את עצמי מרימה קול, חסרת אונים ובעיקר מנותקת מהילדים. ברגע אחד של חוכמה החלטתי בליבי שאמצא את הדרך להיות כמו אותה מורה שידעה כיצד להגיע אל לב הילדים, גם ברגעים הקשים. אותה מורה שבתוך תוכי חלמתי להיות. רציתי להוות דוגמא לילדים על ידי כך שאדע להתמודד עם האתגרים בדרך יצירתית. לפני כ9 שנים עצרתי את דרך הפעולה האוטומטית שגרמה לי סבל, ואימצתי דרך פעולה חדשה:"תגובה יצירתית במקום ענישה או הרמת קול".ברבות הימים גיליתי הרחבה והעמקה של גישה זו בספר מעורר החשיבה בדבר חינוך ילדים בעידן המודרני, "הורים בחסד" מאת שי טובלי ואילון לסטר. על פי דרך פעולה זו, ענישה צריכה להיות הכלי האחרון בטווח האפשרויות העומד לרשותו של ההורה או המחנך. "רק אדם שאינו יצירתי ישתמש בענישה ככלי ראשון",אומרים הסופרים,"למעשה, ישנו טווח עצום של פעולות יצירתיות שניתן לבצע על מנת שהילד יבין את המסר החינוכי שברצוננו להעביר אליו..האווירה צריכה להיות כזו של פעולה יצירתית..תמיד יש ביכולתכם לעצור, לחשוב על פעולה יצירתית כלשהי, ואז ליישם אותה בשלווה ובנועם". עצרתי את דרך הפעולה האוטומטית מה שגרם לי לראות את הילדים. הם השתוללו ולא הקשיבו, אבל הפעם, הקשבתי לצעקות שלהם, לצורך שלהם בהכוונה ובגבולות, לצורך שלהם בביטוי ובמרחב יצירתי, ולצורך שלהם באהבה. הקשבה זו החלה להוליד מתוכי דרכי תגובה חדשות, יצירתיות, ואלו הולידו בהתאמה את האמון של הילדים בי,את השפה המשותפת ואווירה חדשה החלה להירקם.למדתי שתפקידי הוא להקשיב לילדים ומתוך הקשבה זו להגיב ביצירתיות. כך קרה למשל עם מאיה,מהרגע הראשון שהיא הצטרפה לקבוצת התיאטרון היא תמיד עשתה את ההיפך ממה שאמרתי.כפי שאתם וודאי יכולים לדמיין, היא אתגרה את הסבלנות שלי עד מאוד.באחד השיעורים ביקשתי מכל הילדים להתכונן לצפייה בהצגת תיאטרון הבובות.מאיה,לא הסכימה ואף החלה להפריע לשאר הילדים בניסיון לסחוף אותם לפעילות אחרת לגמרי מחוץ לכיתה. בפני עמדו 2 אפשרויות תגובה אוטומטיות: לוותר על השיעור שהכנתי לטובת הקפריזה של מאיה ולכעוס עליה. שתיהן נראו לי כתגובות מוכרות , שישאירו אותי מתוסכלת ואת הילדים עם מסר לא ברור בנוגע לטבעו של השיעור.לפיכך, הנחתי בצד את 2 התגובות האוטומטיות האפשריות הללו, והמתנתי.כל הילדים חיכו לראות את תגובתי. ואמרתי"אני מסכימה שכולם יציגו את ההצגה אבל אסור למאיה לצפות בה.מאיה, אני ממש לא מסכימה שתראי את ההצגה, בסדר?"להפתעתי הרבה היא התיישבה לצפות בהצגה, בעניין רב. מאיה הייתה חשובה לי.ראיתי מולי ילדה נהדרת שנוהגת לעשות תמיד את ההיפך. הקשבתי לה. זה היה דפוס ההתנהגות שלה, שעשוי היה להגביל אותה גם במסגרות אחרות "אני אעשה תמיד הפוך ממה שאתם אומרים"במהלך השנה סיפרתי לכיתה סיפור שנקרא "ילדת ההיפך",והעלינו אותו כהצגה,מאיה, ילדה מבריקה,הצליחה לזהות את דפוס ההתנהגות שלה והגניבה אליי חיוך.במהלך השנה זכיתי לצפות במאיה מרפה מהדפוס,מתחילה לזרום עם ההנחיות.לכל הפעיליות של ליאת-https://www.hoogel.co.il/Content/CustomerAdvertisement.aspx?CustomerId=27961