מה קורה כשאנחנו רוצים לכתוב משהו ומה שיוצא לא משקף את מה שרצינו לכתוב? בדרך כלל אנחנו ממשיכים לכתוב במרירות ומוותרים על עצמנו ככותבים. יש כאלה שקורעים את מה שכתבו, שלא יישאר זכר לבושה. יש כאלה שכותבים שנים, לא מתפתחים, נשארים עם אותה תחושת תסכול... איך אפשר לשבור את דפוס התנהגות הזה? איך אפשר לשים קץ למעגל הקסמים הזה? מניסיון כדאי להכניס עוד עין לתמונה. על חברים קשה לסמוך שיידעו להגיב נכון, בזהירות, בלי להכניס את האגו שלהם. כדאי להכניס עין ואוזן מקצועית. אבל לא סתם מקצועית אלא כזאת שמסוגלת להגיב בכבוד ובזהירות, בעדינות הראייה ובעוצמה המיטיבה לדלות פנינים מתוך דפי הכתיבה. אני לא פוחדת לומר את האמת ולבדוק איך ניתן לשפר. רק ההתמודדות האמיתית מניבה פירות. דרוש אומץ להסתכל על שנים לא מספקות של הבעה. נדמה לנו שאנחנו משוררים כי כתבנו שנים ופתאום לתת את זה למישהו אחר? להפקיר את האוצר שרק עינינו שזפה אותו? פתאום להראות אותו לזרים... אני לא מאמינה שמישהו כותב רק למגירה, יש תמיד תקווה שמישהו אחר ימצא את היומנים, את השירים את הסיפורים. "אולי אחרי שאמות יגלו אותי". מחשבה החולפת במוחם של רבים. לקחת אחריות על היצירה שלי זאת החלטה חשובה. האדם הכותב מתייחס לעצמו ברצינות ולא משאיר מקום ליד המקרה. הפנטזיה נגמרת. לכתוב זאת עבודה קשה אך מתגמלת. ההתמודדות עם הפגיעות שלי כיוצרת יחד עם כוח פנימי, מביאה לשינוי. פתאום לראות משהו מדויק שכתבתי, משהו שאכן משקף בצורה מדויקת את תחושותי, את נימי נפשי, את המפגש החד פעמי בין רגשותי ובין שכלי. אין עונג גדול מזה . לפרטים נוספים על סמדר והפעילויות אותן היא מעבירה-