מה הקשר בין כתיבה לירידה במשקל? ובכן, מה הקשר בין כתיבה לכל דבר. כתיבה היא הבעת הרגשות שלנו, הבעת המחשבות, בכתיבה אפשר להציף רגשות ומחשבות, לגלות דברים שלא ידעתי על עצמי, ולהיפך – אפשר לעשות סדר, למתן ולארגן. כתיבה יכולה להיות גם כלי המחבר אותנו לכוחות נעלמים שלא ידענו שקיימים בנו. לדוגמא: תני לאוכל עליו את מבלמסת לדבר והוא עשוי לגלות לך דברים שלא ידעת על עצמך ועל הדחפים שלך לאוכל. האם אפשר להגדיר את הסדנא כ"טיפול בכתיבה"? לא הייתי קוראת לזה "טיפול בכתיבה", כי כל הרעיון הוא להעצים את המשתתפות, שהמשתתפות לא יהיו רק מטופלות, אלא בני אדם שמטפלים בעצמם, שדואגים לעצמם. עצם הכתיבה היא כבר עשייה, אקטיביות, ישיבה ליד ההגה, לקיחת אחריות על יצירת השינוי. אבל האם המשתתפות לא זקוקות להכלה ולתמיכה קבוצתית? בוודאי. מצד אחד המשתתפות זקוקות לתמיכה, להכלה, לסיוע. להפסיק להשתמש באוכל זה דבר קשה, מרגיש בלתי אפשרי, ממש כמו להפסיק להשתמש בסמים. הרבה פעמים המשתתפות הן נשים חזקות, בעלות דימוי עצמי של חזקות, שיודעות לעזור לכל העולם, אבל באוכל לא מסוגלות "לשלוט" כדבריהן, ומתקשות לבקש עזרה. אז מצד אחד, כאמור, מאוד חשוב ללמוד לבקש עזרה. ולפעמים לא באופן ישיר לגבי האוכל. לפעמים אפשר להגיד למישהו קרוב "תקשיב לצרות שלי" ואחר כך אולי אין צורך לאכול. מצד שני, יש צורך לחזק ולהעמיק את הקשר עם הכוחות הפנימיים שבתוך המשתתפות. המשתתפות יכולות לדעת שגם אם אין להן אף אחד ברגע נתון לדבר איתו, תמיד יש להן את עצמן. הדף מכיל הכול, מקבל הכול, יכול להרגיע וגם לנחם, פשטני ככל שזה נשמע. עדיין לא ברור איך הכתיבה יכולה לעזור לרדת במשקל... כשאני כותבת אני רואה שחור על גבי לבן את הקולות שקוראים לי להרוס את עצמי, את קולות החבלה, את הקולות שיורדים על עצמי, שמייאשים אותי, שגורמים לי להאמין ש"מה שהיה הוא שיהיה", ושלעולם לא אצליח לחולל שינוי. ברגע שהקול המחבל כתוב על גבי הדף הוא כבר יצור נפרד ממני. זה הופך להיות מאוד ברור שזאת לא אני שחייבת לאכול הרים של בייגאלעך וגלידה, אלא זה הקול המחבל שמסית אותי לכך. ואם זה הקול המחבל, ולא אני, אז אפשר כבר לעשות איתו מגוון של דברים: לדבר איתו, לענות לו, להתווכח איתו, "להלשין" עליו למטפלת או לחברה תומכת, לשלוח אותו לישון בחדר השני וכו'. כלומר, ההפרדה בין כוחות ההרס וביני נעשית מאוד ברורה באמצעות הכתיבה. וגם להיפך: דרך הכתיבה אני מתחברת לאותם כוחות לא אוטומטיים, אלה שאני צריכה לקרוא להם ולפתות אותם כדי שיגיעו: הכוחות המיטיבים, התומכים, המפרגנים, הנדיבים, המאמינים, שמחזיקים עבורי תמיד את דגל התקווה והאמונה. אני קוראת להם פיות. למה כל כך קשה לנו לרדת במשקל? קולות שונים עשויים לחבל בירידה שלנו במשקל. כאמור, אחד הקולות המאפיינים את רובנו הוא קולו של החלק החבלני, זה היורד על עצמנו, האומר לנו כמה אנחנו לא טובים ולא מוצלחים, זה שמוציא את האויר מהגלגלים, זה שאומר שמה שהיה הוא שיהיה. כמה חשוב להציף את קולו של הצנזור הזה שבדרך כלל פועל במסתרים, באופן סמוי, בלי שנזהה אותו ובלי שנשמע את קולו. הוא רק עושה לנו בליל הגורם לנו לעירפול. חשוב אם כן לזהות את קולו של הצנזור הפנימי המרושע הזה וחשוב להשיב לו, לבנות קול שיהווה קונטרה. את כל זה אפשר לעשות באמצעות כתיבה. יכול להיות שאשה שתגיע לסדנא תגלה, תוך כדי ההשתתפות, שהיא בעצם בכלל לא רוצה לרדת במשקל? בוודאי ואז? ואז נבדוק למה היא הגיעה לסדנא מלכתחילה, למה חשבה שעליה לרדת במשקל, ואיך היא יכולה לקבל את עצמה ולאהוב את עצמה כמו שהיא. למה נשים בכלל צריכות לרדת במשקל? עבור מי ולמה? עבור חברה שקבעה והפכה את הנשים לפחותות ערך מהגברים, לעזר כנגדו? כלומר, אני אמורה להוריד איקס קילו כי רזה היא יפה ושמנה לא? לכל השאלות האלה יש מקום בסדנא. בוודאי שהדבר הכי חשוב הוא קודם כל לאהוב ולקבל את עצמי. מילים שכל כך קל להגיד וכל כך לא פשוט ליישם. אני חושבת שהסדנא היא עבור נשים שהסבל שנגרם להן כתוצאה מאכילת היתר שלהן הוא רב, ולא פעם לא רק נפשית אלא גם פיזית, פוגע בריאותית, והן רוצות לעשות מעשה כדי לשפר את חייהן. לפעמים כדי להציל את חייהן. עבורן. עבור עצמן! לא עבור אף אחד אחר! וכאן אני רוצה להביע הסתייגות מהדברים שלי עצמי ולציין שלעיתים, כשהמצב נואש והאהבה העצמית לא בסביבה, זה יכול להיות מעולה לבוא לרדת במשקל בשביל הבן/ת זוג או בגלל שמתביישים או בשביל הילדים או מכל סיבה אחרת. אם זה דבר שמתניע שינוי זה מצוין בפני עצמו. אחר כך, אחרי שהאשה עושה מעשה של אהבה כלפי עצמה ומשחררת את עצמה ממשקל עודף שפוגע בבריאותה, אז אפשר להתחיל לעבוד גם על המישור הנפשי של לעשות את זה למען עצמה, לאהוב את עצמה במישור הרגשי.