בזמנים של שינוי (שזה בעצם כל רגע, כל יום, כל עכשיו) . מהו והיכן הוא ואיך הוא המקום הבטוח שלי? עצמו עיניים, נשמו נשימות עמוקות, כנסו לגוף ושאלו עצמכם: מהו המקום הבטוח שלי? ראו מה עולה בכם... אשתף אתכם במה שאני ראיתי כששאלתי עצמי את זו השאלה. "המקום הבטוח שלי הוא עץ, כך ראיתי. ראיתי עץ אשוח ענקי, הגזע הוא המשכה של האדמה כאילו אין קו מפריד בין שני החומרים, אדמה ועץ. כמעט אותו גוון של חום, מרקם שונה, זו אדמה שממשיכה בגזע. וזה עצום ומעליו משולשים של עלווה ירוקה. המקום הבטוח שלי הוא בגזע, אני נכנסת לתוכו ושם בגומחה אליפטית, אני יושבת, האור ענברי, חם. המקום הבטוח שלי הוא בי, אני נושאת אותו איתי. מאמינה שהתגברתי על פחד המוות. כבר שנים מלווה אותי האמונה שגם אם אהיה בבית-כלא, בתא שאין בו דבר חוץ מבטון ואור נורה, גם שם אוכל לשמוע את דופק ליבי ולהקשיב לנשימתי ולהתבונן בזכרונותי ולחשוב מחשבות של חיבורים על משמעות וקיום החיים. בצעירותי הייתי נתקפת בכמיהה לשכב באדמה, כך באמצע הרחוב, בכל זמן ומצב, זה היה בא. ופעם אפילו מימשתי זאת, נסענו לגליל ומצאנו שדה חרוש בתלמים עבים ואני ובתי שכבנו על האדמה. המקום הבטוח שלי הוא בי. זו חוויה של המשכיות, משהו תמיד ימשיך וממשיך, וגם אני ממשיכה ואמשיך, אני בתוך החיים, בתוך העולם ואי אפשר ליפול ממנו. המקום הבטוח שלי הוא בי וביננו, כשאתה רואה אותי אני בטוחה. כשאני חושפת בפניך את פגיעותי, אני בטוחה. אולי רוטטת מכאב, אבל בטוחה. המקום הבטוח שלי הוא בי וביננו, כשמתקיים קשר, כשמוצאת ספר שקריאתו מעוררת תקווה, או במשחק עם נכדי המופלא, או בקשר עין ארוך איתך או איתך או היום, הרגע הזה, הגוף, המלבוש, איכות האור, כשמתקיימת הרמוניה, כשמצטרפים דברים באופן בלתי צפוי, בהכרת תודה, הם תמיד שם להצטרף, רק שאנו לא תמיד רואים אותם. המקום הבטוח שלי מתקיים כשאני שוכחת אותי בך ומתרוקנת ממני ומתמלאה בכל זולת שהוא. או בעכשיו שמעולם עוד לא היה.