כמה עומק רגש וכוונה יש במשפט שכתב אהוד מנור ושרה ריטה ששירה ומשחק הם היצירה של חייה..
כאמנית שבורכה בכישרונות רבים בתחום האמנות בעיקר כציירת חשה לעיתים קנאה בוערת. קנאת סופרים תרבה חכמה ? האמנם ? אני מציירת להנאתי ותמיד יגיע משהו שיגיד איזה כייף לך. אני לא יודע לצייר אפילו פרח. לעיתים התגובה שלי היא לקום ולתת דף ועפרון. בבקשה תנסה. בדרך כלל התגובה היא פחד. איזה פחד ? פחד לצאת מהקיבעון. אנשים פוחדים לצאת מהדפוס הרגיל ולהתנסות. כאילו שברגע שיציירו, ישירו, ירקדו ...כולם יתבוננו בגיחוך וביקורת. בפועל הביקורת הכי קוטלת מגיעה מאתנו. נוצרה ציפייה במהלך עשרים השנים האחרונות בערך שעל כל יצירה נקבל תגובה מוגזמת "וואו איזה יופי" התנהגות מוכרת מהמדיה החברתית בה המחמאות מוגזמות ולעיתים אינן קשורות למציאות. הילדים מצפים שעל כל שרבוט ההורים יקפצו עד השמים בקריאות הידד. נדמה לנו שזה תורם לביטחון העצמי של הילד. כאילו שכחנו שלילדים יש אינטליגנציה רגשית והם מזהים הגזמה רק שרובם מתמכרים לה. זה קל להתמכר לקריאות התפעלות בזמן שבליבך אתה לא ממש מאמין להן. נשמע מוכר ?
זאת בזמן שאמנות היא דרך הבעה שזורמת מאתנו החוצה ויש בה השפעות/השראה אך אסור לדעתי שהיצירתיות תהיה מותנית בתגובה. לא מאמינה באמנות שרוצה למצוא חן. כן מאמינה ואוהבת אסתטיקה ויופי בכלל.
אצל ילדים כשרונניים במיוחד אני מזהה בקורת נוקבת והמחק עובד קשה יותר מהעיפרון. מציירים קו ומיד מוחקים.
תמיד זוכרת את הילדה שהגיעה אליי לאימון יצירתי כדי לעבוד על הרגישות והפגיעות שלא אפשרו לה באמת להביע את עצמה ולהתפתח. אמא שלה שמרה והגנה על הגוזלית וסרבה לשתף פעולה ולתת לה קצת לבד....ישנו יחד כל לילה. הלכו יחד לכל מקום שאפשר גם כשלא התאים. בחוסר שיתוף פעולה הורית וסירוב עיקש להציב גבולות אפילו קלים פרצה הילדה בבכי מר כשהראיתי לה דוגמא ובעצם ציירתי בעצמי כדי להראות לה. אני לעולם לא יוכל לצייר ככה. שלבה ידיים גבוה על החזה, עיוותה את שפתיה ורקעה ברגליה. דמעות איימו לזלוג.
לא נבהלתי והמשכתי לדבר איתה בקול רגוע אך יציב.
לאט לאט נוצר שינוי ואף אמא שלה הבינה שהגיע הזמן לכנס את המשפחה ולתת לה לילדה לצמוח ללא פינוק יתר.
לראות ילד צומח ולומד להיות אחראי ולא מאשים את כל מי שסביבו כשלא מצליח, זו סוג של יצירה.
כך בכל האמנויות. אנו מקבלים כלים ולומדים להשתמש בחומרים מקבלים השראה בהעתקה של אמנים אחרים ועם הכוונה נכונה ובלי דרמות (וואו איזה יופייי מזויף ומרצה) ומנה גדושה של הערכה ובטחון אישי האמנות האישית שלנו זורמת. כל תחום שנבחר. לשיר. לרקוד. לצייר. לבשל או לאסוף בולים.
וכך כתבה לי ל. אחת האימהות: תדעי לך שאני מאוד מעריכה אותך. הבן שלי הפך בזמן קצר לילד מלא בטחון זורח ומאוד אוהב.
הגיע הזמן שנפסיק לקלקל את נפש האמן של ילדינו במחמאות בהגזמה וניתן להם נוכחות ובטחון שהם יכולים לבד. אולי אז נוכל לקבל מנה גדושה של נחת כהורים אוהבים מאפשרים ואהובים. מאמינה שהילדים נולדו כדי שנלמד מהם וזאת מבלי שנאבד את הפרטיות שלנו, הגשמה אישית וחיים יצירתיים בכל הרבדים צעד צעד.
זהבה לביא - מאמנת ומרצה
אימון ויעוץ אישי, אימון יצירתי לילדים, אמנית ומרצה