על מנת להביא אל המציאות, את שאנחנו רוצים עלינו להכיר את חוקי התודעה.
פעמים רבות אני שומעת מידידי היקרים לי, משפטים, כגון: אני כך, אף אחד לא יוכל לשנות אותי,
אני לעולם לא אוכל לשנות, או לא אשתנה, ככה קבע גורלי.
לעיתים מפנים אצבע מאשימה כלפי השמיים או כלפי אדם שבגללו חיינו נראים כך או כך.
אגב, נשים לב, שכשאנו מפנים אצבע, אז שלוש אצבעות מופנות כלפינו.
יש כאלה שיקראו לכך: הבומרנג.
כל מה שהדגמתי עכשיו נקראות תבניות אמונה והן שגויות. הכיצד?
ראשית, נבין מהי תבנית אמונה?
אמונה מושתתת על מחשבות והרגשות נלוות.
המחשבה נטעת בנו על יד הסביבה שבה בחרנו לגדול ולהתפתח.
כלומר, הורים, משפחה קרובה ומכאן מעגלים נוספים של החברה והתרבות.
ככל שהמחשבה נטעת בנו ומכה בנו שורשים, כך ההרגשה תהייה בהתאם.
וכבני אדם אנושיים, ההרגשה היא זו שמשפיעה ומניעה אותנו בתגובה רגשית נוספת.
כל תגובה רגשית נוספת מעמיקה את המחשבה היוצרת הראשונית ובתוך תוכנו נוצרת,
מה שאנחנו קוראים אמונה.
היום ספרה לי תלמידה סיפור ואני רוצה לשתף אתכם.
"אמא מכינה חלק בשר לבישול. חותכת את שתי הקצוות ומניחה את שלושת החתיכות בתוך הסיר.
באה אליה ביתה ושואלת אותה: אמא למה את חותכת כך את הבשר?
ענתה האם: אהובה שלי, אני לא יודעת, כך אמא שלי חתכה את הבשר.
לכי אל סבתא ותשאלי.
הלכה הבת אל סבתה ושאלה: סבתא למה את חותכת כך את הבשר?
ענתה לה: לא יודעת, כך ראיתי שאמא שלי עשתה וחתכה. לכי אליה ותשאלי.
הלכה הבת אל סבתא רבה ושאלה אותה שאלה. ענתה לה: מתוקה שלי, חייכה אליה
בפנים מקומטות, פשוט זה היה המקום הפנוי שבסיר הבישול".
הסיפור הזה מדגים לנו, עד כמה אנחנו פועלים, ללא מודעות, באופן אוטומטי, כלפי סוגי אמונות.
כעוורים ממשיכים לשאת, דורות שבע במספר, של שרשרת תגובות והתנהלות חוזרת וחוזרת חלילה.
מה נוכל לעשות על מנת שנוכל לצאת מאותה ספיראלה שאנחנו נושאים מדורותינו הקודמים?
אביא כאן תרגיל מדיטציה ותרגיל קיניסיולוגיה ישומית.
ראשית נזהה את מה שאנחנו רוצים להביא ולהגדיר במציאות שלנו, ללא שייכות למה שיש לנו עכשיו.
כמובן שנאהב את מה שיש, כי הרי, אנחנו היינו שותפים לבריאה זו.
(בבקשה לא לכעוס. הכעס רק מצמצם את חופש הבחירה בשינוי).
כשאני נכנסת אל מצב החולם, אני רואה את עצמי כציירת. לוקחת בעיני רוחי,
בריסטול לבן, פתוח וחלק, צבעי פנדה, אקריליק, פחם, עפרונות, ומאפשרת למוח שלי
לקלוט מסרים חדשים.
מדטיצית החזון
עצמו את עיניכם, נשמו נשימות עמוקות, נעימות ומרגיעות. ספרו אט, אט מספרה 1 עד שבע,
וחושו שאתם עולים כלפי מעלה אל מרחב התודעה שלכם.
אתם תרגישו שהצוואר מתארך והראש נרגע.
צרו בעיני רוחכם מסגרת, והתחילו לצייר את חלומכם. תנו תשומת לב מלאה להרגשה
עם כל ציור שהנכם מקדישים לו. אם ההרגשה טובה ופתוחה, זה אומר שהמוח שלכם
והלב בסנכרון זהה. אם ההרגשה לא נעימה, זה אומר שישנה התנגדות וחסימה
ומניעה לגבי רצונכם. אין דבר. תמיד אפשר לצייר ציור אחר.
מצב זה נקרא – החולם.
חשוב לתת למוח פרוט מדויק של החלום. חשוב לשלב בציור, תנועה, צבע, צליל, ריח, מגע.
ככל שנדייק ונשים דגש לפרטים, המוח שלנו יקלוט את המסגרת, ויפתח לנו אפשרויות של הגשמה.
הלו, הלו. אז למה אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים?
התשובה פשוטה ומכאיבה.... המבקר עושה עבודה "נפלאה"
(אותם דוגמאות, משפטים שפרטתי בתחילת הכתבה).
גם לזה יש פתרון ובאמת קל לביצוע. כמובן שכל ביצוע חייב להגדיר את עצמו
בהסכמה מלאה של המתרגל.
כאן מקומה של הקינסיולוגיה. עבודת שריר, התנגדות והצהרה.
שבו על הכסא בתנוחה נוחה.
הושיטו את הזרוע השמאלית לפנים בנוחות, כשכף היד מושטת לשלום.
שימו לב שארבע אצבעות צמודות ואגודל פתוח.
הניחו את כף היד הימינית על כף היד השמאלית, כרית אל כרית, והאצבעות פרושות את השמיים.
חישבו על המבקר שבתוככם, הצהירו בקול רם את כל המניעות שלא מאפשרות לכם
לממש את החזון שלכם, ודחפו את כפות הידיים זו אל זה בחוזקה. להצהיר ולדחוף....
דחפו תשע פעמים ואחר כך, הפכו את כפות הידיים. כלומר, יד ימין מושטת לשלום,
ושמאל אצבעות כלפי השמיים.
המשיכו להתבונן על מחשבות הביקורת ודרך הלחיצה והדחיפה לשחרר את המתח
מהשריר. בבקשה, המנעו מלשפוט את מחשבת הביקורת.
קבלו אותם כחלקים שזקוקים לאהבה ולתשומת לב.
אולי תרגישו אחרי התרגול, עייפות קלה. אין דבר. זו רק התרוקנות שמפנה מקום לחדש.
שבו בנינוחות והתמקדו שוב בחלומכם.
אמרו בקול רם: זה נעשה, זה נעשה, זה נעשה. תודה.
תבורכו
הכותבת פנינה מתוק, מורה ומטפלת בצ'י קונג, קיניסיולוגיה ישומית מודעות והעצמה.