קצת קשה להסביר מהו הדבר המייחד את מספרי הסיפורים להבדיל מאחרים ולכן אנסה להסביר זאת דרך הסיפור שלי. כמובן שבבסיסו של כל מקצוע נדרש כישרון, אך לא כל אחד שיודע לספר סיפור גם הופך את זה למקצוע. במקרה שלי, זה בדיוק מה שקרה.
בגיל 30 החלטתי לעזוב קריירה מבטיחה של עו"ד ולעבור לגור בטבע. הטבע בו בחרתי לחיות שישה חודשים מחיי היה הכרמל, לא רחוק ממושב כרם מהר"ל. יום אחד, בשעה שהסתובבתי במושב, ניגשה אלי אישה, הציגה את עצמה וביקשה ממני לפגוש את ילדי המושב כדי לספר להם על עצמי ועל מעשיי בהרים וביערות. היא הציעה שאם הילדים יביעו התעניינות, אפתח חוג ואקח את הילדים לטבע בעצמם, תוך העברת הידע שצברתי.
היא ארגנה את המפגש דרך רכז הנוער של המושב וזו הייתה הצלחה מסחררת. כמעט עשרים ילדים נרשמו והחוג התחיל. אחרי חצי שנה פנו אלי הורים נוספים מהמושבים הסמוכים בחוף הכרמל ובדרישה לפתוח עוד קבוצה לגילאי א'-ג'. היינו נפגשים פעם בשבועיים לארבע שעות, בהן היינו מטיילים, מכינים אוכל, בונים מחנה, מוצאים מציאות ועוד.
היער הוא מקום נפלא לדמיון.
בוקר אחד, לפני אחד המפגשים, התעוררתי חולה. ממש חולה. סבלתי מחום, חולשה וכאבי גב ולא הייתי מסוגל לעבוד. מצד שני, לא רציתי לאכזב את הילדים שחיכו בקוצר רוח למפגשים ולא פספסו אותם גם אם היו חולים בעצמם. החלטתי לחרוק שיניים וללכת בשעה היעודה למקום המפגש הסמוך ליער ובדרך כבר הבנתי שזו כנראה טעות.
הלכתי בקושי רב, קולי כמעט נעלם וכל שרציתי לעשות היה להגיע למיטה ולנוח. אבל לא הייתה ברירה, הילדים הגיעו, נרגשים כהרגלם וכך מצאתי את עצמי הולך איתם אל תוך היער ואפילו לא הייתה לי תוכנית. הילדים כאילו הרגישו שאני לא ממש שם והחלו להציק אחד לשני, לריב ולהתלונן ואני לא הגבתי, לא היה לי כוח. כשהגענו לקרחת היער פשוט נפלתי על האדמה באפיסת כוחות ולא ידעתי מה לעשות. הילדים, שחשבו שהנה, סוף סוף אני הולך להסביר מה עושים התיישבו סביבי בציפייה, שוכחים לרגע את הריבים והתלונות. באותו רגע הבנתי שיש לי רק כמה שניות למצוא מה לעשות איתם לפני שייצאו משליטה. אז פתחתי את הפה ויצא לי סיפור.
לא סיפור שהכרתי. אני בעצמי לא ידעתי מה הולך לקרות. הקשבתי לסיפור כמו אחד הילדים, תוהה מה יהיה ההמשך. הסיפור שיצא מגרוני תיאר ילד קטן שיצא לטייל ביער ובדרך נתקל במפלצת שגרה בבור גדול. למפלצת היו שלושה ראשים. ראש אחד עצבני ואכזרי, ראש אחד חכם וסקרן וראש שלישי עייף ואדיש. כל פעם, היה צריך הילד להתמודד עם אחד משלושת הראשים והוא עשה זאת בעזרת מה שיש לו בכיסים ומה שהצליח להמציא. בסופו של דבר הילד הצליח לגרום לשלושת הראשים להסתכסך ביניהם ולריב עד שהמפלצת הפסידה, נכנסה לבור שלה והילד זכה באוצר עליו שמרה.
הדמיון עובד שעות נוספות.
הילדים היו מרותקים. הם הקשיבו לכל מילה בעיניים נוצצות בלי להוציא הגה. גם אני הייתי מופתע מעצמי. מעולם לא שמעתי את הסיפור הזה או משהו דומה ולא ידעתי שיש לי את היכולת הזו אבל מה שהפתיע אותי היה מה שקרה אחרי שסיימתי לספר. מצב הרוח של הילדים השתנה מקצה לקצה. הם לא רצו יותר לריב, הם היו קשובים ומלאי התלהבות מהיער ורצו לעשות משהו. הדבר השני שקרה היה שפתאום הייתה תוכנית לפגישה וכולם ידעו אותה בלי שאצטרך להסביר. מה שעשינו במשך שלוש וחצי השעות שנותרו היה לחפש בורות ביער ולבדוק אם יש שם סימנים של מפלצת.
בסוף הסיפור, שארך אולי רבע שעה, הרגשתי בריא לחלוטין, עירני ומלא אנרגיה ולא נשאר זכר מכאב הגרון. זה אולי הדבר הכי מדהים בסיפורים - שהמספר נהנה יותר מכולם, הוא מקבל כוחות מעצם ההקשבה למילותיו. אחרי הפעם הזו, היו עוד כמה סיפורים שגרמו לי להבריא ממחלות שקפצו עליי וכך, בכל פעם שאני חולה אני משתדל לספר סיפורים. לא תמיד זה עובד כמובן, אבל זה תמיד משפר את הרגשתי.
עד היום אני מספר סיפורים מאוד מסוימים. את חלקם כתבתי בעצמי, חלקם תרגמתי או התגלגלו לפתחי בדרך משונה. מה שמשותף כמעט לכולם הוא שיש בהם משהו אחר, מתוחכם, מסתורי וכמובן, צורת העברת המסרים לא פחות מיוחדת.
הכותב הוא מורה דרך , מספר סיפורים ומדריך הישרדות. מעביר סדנאות למבוגרים ולילדים מגיל 10 ומעלה.