- מיקוד: כלל מס' בכתיבה. אם אתם נוסעים מתל אביב לחיפה, אל תכנסו לבנימינה, חדרה, ופרדס-חנה. זה לא בדרך הישירה. התחייבתם לנושא? היצמדו אליו. כתבו רק על נושא הסיפור שבחרתם. בהמשך, עברו לסיפור הבא. כתיבה לא ממוקדת נוטה לעייף.
- איזכורים בסוגריים: זה נשמע כמו: "אבל זה כבר סיפור אחר". כן. אין מה לעשות. אי אפשר להכניס את כל הסיפורים שלכם לעמוד אחד. נתקלתם בסיפור משני? ספרו בסוגריים שהוא קיים, והמשיכו הלאה, בדרך הראשית אותה בחרתם.
- מקום וזמן: איך אנו אמורים לדעת איפה אתם נמצאים, ובאיזו שנה, אם לא ציינתם נתונים אלו בסיפור? אפשר, למשל, לכתוב: כל זה היה בקיבוץ סעד, בשנת 1967. זהו. עכשיו אנחנו מסודרים.
- לגופו של עניין: אם אתם כותבים בגוף ראשון, אל תעברו בלי הכנה לאדם אחר. דאגו שהמאזינים יבינו, כל הזמן, במי מדובר.
- אורך: בקורס לכתיבה אפשר לכתוב קצר וקולע, אפשר להפליג לעומק, ולשמור על מתח. אין כללים. הטיפ שלי: שמרו על סיפור ממוקד. סיפור לא ממוקד "ירגיש" תמיד ארוך יותר משהוא באמת.
- בקיצור: גם מי שרוצה להיות בטוח שהוא לא מאריך, יכול לפספס בגדול. אם יש לכם משהו לומר, אמרו אותו. אפשר להכניס דברים חשובים מאוד גם בתוך שלושה משפטים. נסו ותראו.
- פרטים: אפשר לכתוב רק על עמוד, ועדיין לשבץ המון פרטים. מורכב זה לא בהכרח ארוך. ככל שתכניסו יותר פרטים, הקורא יוכל יותר לחוש אתכם, ואת מה שחוויתם. היזהרו מגודש פרטים. איך יודעים היכן הגבול? עניין של קומונסנס.
- רגשות: הסיפור זה אתם, ואתם זה רגשות. סיפור בלי תאור רגשות זה כמו כבשה בלי טלה, או שושן בלי פרחים. כל מלה נוספת מיותרת.
- ריחות, צבעים, נוף: המלים הם רק אמצעי, אבל לא תחליף. אם ביקרתם במקום מסוים (בטיול, נוף ילדות) וחוויתם שם ריחות, ניחוחות, נופים וצבעים, אנא תארו אותם. מינון מדויק של פרטים ומורכבות שווים מסך טלוויזיה.
- פתיחה: אחד המרכיבים החשובים בסיפור. עוד לפני שהתחלתם לכתוב, הגדירו את נושא הסיפור. פתיחה מעורפלת עלולה להעיק. פתיחה מוגדרת תסייע לכם - ולקורא - להתקדם הלאה בדרך המלך.
- עניין: אין כמעט סיפור אישי משעמם. השאלה איך כותבים אותו. קודם כל, נסו לעשות פתיחה מסקרנת. זה לוכד את הקורא ומפתה אותו להיכנס פנימה – בדיוק מה שרציתם מלכתחילה. הטיפ שלי לבנות "מלכודת קוראים": נסו ליצור אלמנט של הזדהות רגשית חזקה.
- האני האמיתי: גם בכתיבה, נסו להיות אתם עצמכם. גם אם המשפטים עילגים, לא מסוגננים, או באים עם שגיאות כתיב. זה לא נורא. עודף מליצות, וקלישאות, וציטוטים, נשמעים מזויפים ולא אמינים.
- הומור: מצרך מבוקש כמעט בכל סיפור. זה מסייע לעיכול, ממתיק גלולות מרות, וסתם טוב כדי להצחיק.
- פנייה אישית: אין כמו פנייה אישית באמצע סיפור, בגוף שני, כדי למקד את המאזין, לשתף אותו בחוויית הכתיבה שלכם. פטנט שעובד תמיד.
- מוזה: יש גברת כזו, אבל היא לא תמיד חיונית. שימוש בראשי פרקים יכול לעשות את העבודה במקומה. לחילופין, אפשר לשבת ליד המחשב, ולהתחיל לכתוב. כשהקורא יושב ומוכן, גם למוזה הסרבנית ביותר קשה לסרב.
- ראשי פרקים: שיטה נפלאה לארגן כתיבה ממוקדת ומובנית. פרטים נוספים, אצלי.
- ספונטאניות: ואפשר גם כתיבה ספונטאנית, בלי לחשוב. מה שנקרא – מהשרוול. כי אם לא בשביל הכיף, בשביל מה אנחנו כותבים?
- ביקורתיות: טיפ חשוב. חלק גדול מהתלמידים שלי, כולל אני עצמי, נגועים במחלה הזו. התרופה פשוטה. כשאתם כותבים את הגרסא הראשונה, אל תביטו לאחור. לא חשוב כמה שגיאות נפלו, כמה קלקולים ישנם. כל עוד המילים יוצאות מהבטן, רוצו במהירות קדימה. בלי לעצור. כך, עד שהסיפור נגמר. כתיבה המלווה בבלימות ותיקונים, כרוכה בסבל הרואי - אבל ממש מיותר.
- סגירה: יש כתבות שמסתיימות כמו כלב בוקסר. בלי זנב. אנא, האטו לפני סוף הכביש. אותתו לנו שאנחנו עומדים לסיים. זה שייך לקצב הטבעי של הסיפור.
- מסר: בסוף, מעבר לסיכום, ניתן להכניס מסר, מסקנות, לקחים, אפילו בדיחה.זה נותן המון חומר למחשבה, משאיר את הקורא עם היצירה הרבה אחרי שאתם סיימתם אותה.
בברכה, אמוץ שורק, מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת וקורסים לכתיבת ביוגרפיות
