פרטי המודעה

בהגיענו לעולם וברגע ההיפרדות מחבל הטבור, הדבר הראשון שאנו עושים זה לוגמים אויר, והופכים להיות ישות עצמאית שהגיעה לכאן לחוות את מסע החיים.
אם יצא לכם להסתכל פעם איך תינוק נושם, הוא נושם בצורה חופשית ומלאה, בטן עולה ויורדת, עור ורדרד וחינני, ביטוי רגשי מלא של בכי וצחוק.

ככל שהזמן עבר, גדלנו והתבגרנו, קיבלנו מסר מן העולם, ובעיקר מהסביבה הקרובה, שאנו יכולים להיות אהובים רק בתנאי ש...
בתנאי שנתנהג באופן מסויים, בתנאי שנמלא אחר הוראות וחוקים שניתנים לנו, בתנאי שנהיה מנומסים, שיהיו לנו שאיפות, שנלמד מקצוע מבוקש, שנרוויח הרבה כסף, שנאמר דברים שמצפים מאיתנו לשמוע, שנהיה חזקים, ועוד.. כל-כך הרבה התניות, שלמעשה גורמות לנו עם הזמן להרגיש שאנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו, רק מעצם העובדה שאנו קיימים.
הותננו להאמין שאסור להרגיש פחד, אסור לכעוס כי זה לא יפה, אסור לבכות כי זה לא בוגר וילדותי (במיוחד לגברים נאמר ש"גבר אמיתי לא בוכה"), ואפילו לצחוק ולהיות שמח יותר מדי זה לא בסדר ולא נורמלי ("מה אתה כלכך מתלהב?! תירגע!")
למדנו "להתחשב", לוותר על עצמנו ולרצות אנשים אחרים על-ידי הדחקת הרגשות והצרכים שלנו, וכך למעשה איבדנו את שמחת החיים, היצירתיות, התשוקה, המיניות, השקט הפנימי, ויתרנו על החלומות שלנו.

המסר שאני גדלתי עליו, ורבים מאיתנו הוא : אסור להיות אני.
אני צריכה להיות משהו אחר, משהו שרוצים ממני שאהיה.
בתוך תוכי יש ידע עתיק, שהוא רק שלי. יש את הקול הפנימי שיודע בדיוק מי אני ומה באתי להיות כאן בעולם.
כשהייתי קטנה, ידעתי בוודאות. אפילו לא היתי צריכה להוכיח שום דבר.
עם הזמן הקול הפנימי הזה היטשטש מרוב ההתניות החיצוניות מהסביבה.
אחד התהליכים המשמעותיים בחיי הוא מסע ההיזכרות הזה.
מקום שיהיה לי נעים, קל ונוח עם עצמי. לא משנה מה אומרים לי.
כל פעם שאני שוכחת ומרגישה שאני הולכת לאיבוד, אני ישר שמה לב מה קורה לנשימה שלי.
ממחוברת ועמוקה, היא נהיית רדודה ושטחית.
אני לוקחת אולי 1/4 נשימה ממה שאני באמת יכולה.

נשימה רדודה משפיעה ישירות על מצבנו הנפשי והגופני ומגבירה מצבי סטרס, מתח פנימי, חרדות, חוסר בטחון, אי נוחות, תחושת כיווץ פנימי, אי יכולת לבטא את הצרכים שלנו, חוסר תקשורת עם עצמנו ואנשים אחרים, ועם הזמן אף יכולות להתפתח מחלות.